מחקרים מראים כי שחיקה בקרב מטפלות נשים (caregivers) נפוצה מאוד. אחת הסיבות העיקריות לשחיקה, מקורה בפרשנות תפקיד המטפלת המבוססת על כללי המגדר עליהם גדלנו כילדות, נערות ונשים. קל להיזכר איך האמהות והסבתות שלנו דאגו לכולם ושכחו את עצמן. עמלו והאכילו את כל הפיות כשהן עצמן אכלו את שאריות. הקשיבו, תמכו ומצאו פתרונות לצרותיהם של אחרים ונשכחו במכאוביהן שלהן.  כנשים, כללי המגדר למדו אותנו שצרכי האחרים חשובים יותר מאלו שלנו וכי הדאגה לעצמינו היא אנוכית ולא מתחשבת.

 

כשאנחנו מקבלות את תואר "המטפלת" הנכסף, אותו תפקיד מגדרי מאותגר פי כמה. כעת באופן רשמי ומתוקף תפקידנו, מצופה מאיתנו להיות קשובות לצרכי האחרים, לגלות אמפטיה למכלול הקשיים והכאבים של האחרת ולהעניק לה מקום בטוח יציב ומכיל כדי שתוכל לספר את סיפורה. רבות מאיתנו מתבלבלות בנקודה זו והופכות למטפלות 'טובות מדי' כשאנחנו מעניקות ומכילות עוד ועוד ושוכחות או לא רואות לנכון לדאוג לעצמינו כחלק מתהליך הטיפול. תופעה זו מעלה את הסיכון להתעייפות, התרוקנות ולבסוף שחיקה.

 

אם אנחנו לא ערות לשחיקה אנחנו עלולות לחשוב בטעות שיכולתינו המקצועית ירדה, שאנחנו במקצוע הלא נכון כי אין לנו הרצון או היכולת להכיל או לפגוש בסבלן של המטופלות שלנו, תופעה זו נקראת 'תשישות החמלה'. 

​

הכרות עם גורמי הסיכון ומתן כלים פרקטיים למניעת שחיקה קיימת או עתידית, חיונייים למי שחלמה להיות מטפלת ומעוניינת להמשיך לטפל ולהעניק את הטיפול המיטיב למטופלותיה תוך שהיא שומרת על עצמה