מחקרים מראים כי צוותי טיפול, חינוך והדרכה הפוגשים על בסיס יומי את שפת הטראומה, הם בעלי סבירות גבוהה ביותר לפתח סימפטומים של שחיקה, תשישות החמלה ולעיתים אף טראומטיזציה מישנית. רבים מצוותי הטיפול אינם ערים לסיכון בעבודתם, מתבישיים ל'הודות' בעייפות ובמתח המצטברים בגופם וחשים אשמה וחוסר מקצועיות כשסבלנותם פוקעת במפגש מטופליהם.

​

עובדת סוציאלית שהשתתפה בסדנה שיתפה אותנו בחוויתה: "אני מרגישה שכבר אין לי מקום לאף אחד. ברגע שהדלת נפתחת ונכנס לקוח אני מתמלאת זעם במקום אמפטיה ורצון לעזור, כי אני יודעת שהוא יבקש את מה שכבר אין לי לתת. הכול מעצבן ומקפיץ אותי".

 

שילוב בין גישה פסיכו-חינוכית המתקפת את חוויות הצוות, לשפה מבוססת מיינדפולס והמסייעת להוריד את רמת המתח ומשפרת את ה well being הפיזי והנפשי של נשות ואנשי הצוות, מונעת שחיקה קיימת ועתידית, משפרת את איכות המפגש הטיפולי/חינוכי ומשיבה את המשמעות והערך למקום העבודה.